הרהורים ושאלות שסבא וסבתא הוגים בהם, ולא תמיד יש להם תשובות. גלגל החיים מסתובב וההמתנה לנחת מהנכדים – משתלמת גם אם
אתם כבר בבית אבות או דיור מוגן
יעקב ושולמית חגגו זה עתה מלאת 50 שנה לנישואיהם. שתי בנות ובן נולדו להם במהלך שנות נישואיהם, והם כבר בגרו והיו להורים בעצמם. בסך הכל זכו יעקב ושולמית עד היום לשבעה נכדים, והם זוכרים בבהירות את לידתו של כל אחד מהם: ארבע בנות ושלושה בנים. בינם לבין עצמם הם מדברים תכופות על ההבדל הניכר שבים גידול ילדיהם שלהם לבין הדרך שבה בניהם מגדלים את צאצאיהם. על אף שרצו לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותם של הנכדים, תמיד הקפידו שלא להתערב יותר מדי בחינוכם, או לנקוט עמדה בויכוחים בין הנכדים להוריהם.
במשך השנים הגיעו למסקנה שסבתאות היא תפקיד שיש ללמוד אותו, להתאמן בו ולדעת כיצד למלא אותו בצורה הטובה ביותר. ניסיונם לימד אותם שמילוי נכון של התפקיד, יכול להסב קורת רוח, הנאה והרבה נחת, ואילו חריקות או כשלון במילוי התפקיד- עלולים להביא לקונפליקטים, להעכרת יחסים ואפילו לקרע במשפחה, חלילה.
אחרי הכל, אין כמו סבא וסבתא, קשישים ככל שיהיו, בשביל לאחד את המשפחה.
שאלות רבות שאלו את עצמם לאורך השנים:
-
איך יוצרים קשר טוב וחם עם הנכדים?
- כיצד מגלים יחס שווה לכולם ומונעים תחושה של העדפה, או אפליה?
- איך להיות מעורבים בנעשה אצלם, כולל בלימודים, מבלי להיות טרדנים או כאלה שמתערבים יותר מדי?
- מהי הדרך הטובה ביותר לבילוי עם הנכדים כדי שכולם ייהנו?
- האם לבלות עם כולם ביחד, או עם כל אחד בנפרד? הרי פערי הגילים יוצרים ממילא תחומי עניין שונים? גם הטעמים, המנטליות ושטחי ההתעניינות משתנים מנכד לנכד ומנכדה לנכדה. הגדולים שבין הנכדים כבר פרשו כנפיים, ונוהגים לצאת לבילויים, לעתים עד שעות הלילה המאוחרות. האם לא יעוררו דאגת שווא אם יתעניינו בשלומם, או בשעת שובם הביתה? האם מותר לשאול את הנכדה הבכורה אם יש לה כבר חבר ואפילו לנסות להכיר אותו?
- איך לברר אם נהיה אורחי רצויים במסיבות סיום שנת הלימודים, אליהן מוזמנים ההורים? האם לא יתביישו בנו? וכאשר אחד הנכדים מתקשה בלימודיו, מה מותר ומה אסור לנו לעשות? המצב עדין ורגיש והתערבות שלנו יכולה לעזור או לקלקל?
- במקרה של מחלת אחד הנכדים, האם לגלות את הדאגה המקוננת בלבנו, או שמא לשמור על ארשת עניינית כדי שלא להדאיג את ההורים ולהגביר את המתח בו הם שרויים בלאו הכי?
- ומה עושים כשכבר אין את ה"בית" של סבא וסבתא ושנינו או אחד מאיתנו כבר בבית אבות ואפילו סיעודי?
שאלות אלה ורבות אחרות צפו ועלו לאורך הזמן ובהדרגה הגיעו יעקב ושולמית לתובה כיצד להתמודד אתן. המסקנה הכוללת היתה שאין נוסחאות או פתרונות קסם, וכל בעיה דורשת התייחסות שונה וגישה אחרת. יחד עם זאת השתכנעו שחשוב מא
ד לגלות הרבה רגישות, התחשבות, אמפטיה, טקט, סבלנות ואורך רוח, ומידה נכבדה של הגיון ושיקול דעת, חרף המרכיב הרגשי הגבוה המעורב תמיד במצבים כגון אלה.
מאז החלה האינתיפאדה, גברה דאגתם של יעקב ושולמית במיוחד לנכדים, והפכה לחרדה של מש. בכל פיגוע שארע במרחב הגיאוגרפי שנראה להם מסוכן, נכנסו שניהם ללחץ נוראי. צד אחד ניסו לשמור על אופטימיות וקור רוח. מצד שני היו מתוחים כקפיץ וחוסר הידע הילך עליהם אימים. בשיחות המשפחתיות שהתקיימו מיד פעם ניסו לבקש לזכור לעדכן אותם שהכול כשורה, אבל בהתרחש האירוע קורים תמי דברים רבים העומדים בסדר עדיפות גבוה יותר, והם מרגישים כמי שנשכחו או הוזנחו.
כמובן שהיו גם הרבה מקרים של נחת ואושר. אחד הנכדים קיבל תעודת הצטיינות בלימודיו, אחר התגלה כבעל כשרונות נדירים בנגינה, שלישת הראתה אותו של ספורטאית מעולה, וכיוצא באלה תופעות המעלות חיום של גאווה ונחת על פניהם של כל הסבים והסבתות בעולם.
איך חיים אם כך בתוך המרחב המורכב הזה שבן חרדה ונחת? שוב הזכירו לעצמם שעם ילדיהם שלהם לא חוו את הדילמות הללו, כנראה עקב הנטל של גידול הילדים והקירבה הגדולה יותר לכל מה שקורה אותם. הם גם נזכרו בשכן הנבון והמבוגר שהתגורר בקומה שמעליהם. לצערם הלך כבר לעולמו לפני זמן, אבל לא יכלו לשכוח את אמרות השפר החכמות שלו שהעידו על חכמת חיים עשירה. כיוון שחווה את היתו סבא לנכדים הרבה לפניהם, נהג תמיד לומר: "חכו חכו עד שיהיו לכם נכדים. כל מה שתשמעו מאחרים אינו דומה למה שתחוו בעצמכם. זוהי חוויה ששווה לחכות לה עד שלב מאוחר של החיים, כיוון שהיא מפצה בנדיבות על ההמתנה הארוכה…"
